ראיון עם מגשימת חלומות – רותם גבע

לא משנה מי את, בת כמה, מהיכן ומה את עושה בחייך, לכולנו עברה המחשבה הזאת בראש: "למה שלא אתפרנס ממה שאני הכי אוהבת לעשות?"

אם את קוראת שורות אלו את וודאי מאוהבת בנייר, ביצירה ובכל המשתמע מהם- ומרביתכן יוצרות להנאתכן. אבל איך אפשר גם להרוויח מהתחביב הזה, ולא רק לבזבז?

בפינה הקבועה הזו, נביא בכל פעם יוצרת אחרת שהגשימה את החלום, עזבה את העבודה ועברה לדרך עצמאית ומלאה ביצירה.

והפעם, אנחנו מארחות יוצרת מקומית, שעשתה את השינוי לפני כשנה.

הכירו את- רותם גבע

פרטים אישיים:

רותם, בת רגע לשלושים, החברה הכי טובה ואשתו של שחם, מורה ומחנך בישראל, אמא ליעל (4), הילה ונגה (1.3) ופונצ'ו (4.5, 60 קילו של פרווה ואהבה). מתגוררת בראשון לציון ובעלת הסטודיו "רותם- אומנות בנייר".

מה עשית לפני:

יש לי תואר ראשון בחינוך מיוחד, עבדתי מעט בתחום והתמקדתי בפגועי נפש, בעיקר, עד שהתגלגלתי לחינוך הרגיל. בשנים האחרונות חינכתי כיתות א'-ב'.

איך הגעת לתחום:

אני יוצרת מאז שאני זוכרת את עצמי. בתור ילדה שלא אמורה לדעת עדיין איך אוחזים בעפרון, כבר ציירתי והכנתי כרטיסי ברכה למשפחה. עם השנים השתדרגתי וניסיתי תחומים שונים של אומנות- אבל תמיד חזרתי לנייר.

לפני כמעט חמש שנים, כשהייתי בהריון הראשון שלי, נתקלתי במושג "סקראפבוקינג" ואז גיליתי שמדובר בעולם שלם… התחלתי עם ארונית קטנה במרכז הסלון, אחר כך השתלטתי על המזנון, פינת האוכל והמטבח, ועכשיו כבר יש לי חדר עבודה שהוא הפינה השקטה שלי. חלום שהתגשם.

מה היעד שלך:

תמיד חלמתי לעבוד בתחום הנייר, כי זה מה שעושה לי טוב. בעתיד הלא רחוק, כשהבנות יגדלו קצת, ארצה להרחיב את הסדנאות שלי לתרפיה באומנות, שזה בערך מה שאני עושה עכשיו אבל בלי תעודה או חותמת.

יש לי כמה תשוקות מאוד גדולות בחיים- כתיבה, יצירה ואנשים. השאיפה שלי היא לשלב בין שלושתן. לכן, אני אמנם גם מוכרת יצירות ומשווקת את עצמי בתחום המתנות והמזכרות, אבל הכיף הכי גדול שלי הוא לשבת עם נשים וללמד אותן את סודות העולם המופלא הזה. יש לי גם חוג שבועי לילדים ונוער. בקיצור, אני שואפת לעבוד עם אנשים. בכל גיל, בכל מקום.

מה נתן לך את הפוש לעשות את הצעד הזה:

באוגוסט לפני כשנה ילדתי את התאומות המדהימות שלי. חיי השתנו בפעם השנייה וביום בהיר אחד, הפכתי מאמא לילדה אחת לאמא לשלוש. המצב הבריאותי שלי לא היה בשיאו באותם הימים, ואותת לי שמשהו בשגרה שלי אינטנסיבי לי מידי.

בדצמבר, כשהבנות היו בנות ארבעה חודשים- נפטרה חברת נפש שלי, רלי, ממחלת הסרטן. בחודשים האחרונים שלה, בין הנקה להנקה, הייתי נוסעת לבית החולים והיינו מדברות על החיים, על חלומות, על יעדים, על החלמה. באחת מהשיחות האלו, כשסיפרתי לה עד כמה אני מרגישה אבודה, היא אמרה לי:

"רותם, אין מחר. בכל רגע העולם יכול להתהפך. אל תחיי בתחושת החמצה ואל תגיעי למצב שבו את מרגישה שאת קמה בבוקר בלי חשק, בלי תשוקה, בלי לעשות דברים שעושים לך טוב. החיים קצרים מידי". שבוע לאחר שהיא נפטרה, הודעתי למשרד החינוך שאני יוצאת לחל"ת ופתחתי עסק עצמאי.

עכשיו, אני פנויה להיות אמא, חברה, יוצרת ואישה מאושרת. אני הרבה יותר שלמה. בחרתי בעצמי. בחרתי לחיות.

מה הסיכונים שלקחת:

להיות עצמאי זה לא קל בכלל, בניגוד למה שכולם חושבים. מעבר לעובדה שאין הכנסה קבועה ושצריך 24/7 להיות עם יד על הדופק, זה דבר מאוד בודד.

בסופו של יום, יש המון שקט בסטודיו, לטוב ולרע, וצריך לדעת לנתב אותו למקומות הנכונים.

צריך לעבוד בפרסום בלי הפסקה, לחדש, להפתיע, לגוון. עוד קושי- שאנשים, לצערי הרב, לא יודעים להעריך עבודות יד.

צריך לחפש בפינצטה את האוכלוסייה הנכונה ואת קהל היעד המדויק. אין רגע של מנוחה, של השענות לאחור. כל הזמן צריך להיות דרוכים.

מה היתרונות:

אני מאוהבת בעבודה שלי. לא תמיד מתחשק לי לסגור את עצמי בסטודיו ולעבוד, אבל אז אני רואה את התוצר המוגמר ומתמוגגת מנחת. זה מדרבן אותי. אני אדון לעצמי, מכתיבה את זמני העבודה ויכולה בהחלט ליצור בפיג'מה.

מה החסרונות/הקשיים:

התחום הכלכלי הוא הקושי העיקרי. בתור שכירה, יש לך משכורת נטו בסיסית, שבין אם היא 4,000 או 40,000, היא עוגן.

כאן, אין לי תמיד שליטה על ההכנסה, וזה לא קל, בייחוד עם שלוש ילדות קטנות- אבל אני לא מוותרת וממשיכה לחתור קדימה, בתקווה להגיע לאי של שקט בהמשך.

אני לא יודעת כמה זמן עוד אמשיך בתחום כמקור פרנסה בלעדי, אבל בינתיים טוב לי. מנחמת את עצמי בעובדה שהשנים הראשונות בעסק עצמאי תמיד קשוחות.

מה גורם לך להמשיך:

האהבה לנייר ולאנשים. כשמגיעות אליי נשים יוצרות שיוצאות מסופקות ומלאות בידע חדש, כשלקוח מקבל הזמנה מפתיעה, כשאנשים יודעים להעריך את השעות המטורפות של ההשקעה והמחשבה.

מה היית רוצה להגיד ליוצרת שקוראת וחושבת על צעד כזה:

זה לא קל. בכלל. אין ערובה שתהיה הצלחה. אבל כמו שרלי אמרה לי, "אין מחר". יש היום. עכשיו. ואם זה מה שעושה לכן טוב- ההישגים יגיעו. הדחף הפנימי שלכן ליצירה כבר יגרום לכן להתקדם. זו למידה יום יומית אבל שווה, בעיקר לנפש.

מה היית מאחלת לקהילה שלנו:

שתמיד יהיה פרגון, נתינה ושיתופי פעולה. כשאנחנו לומדות זו מזו, עוזרות זו לזו ודוחפות אחת את השנייה קדימה, בין אם כעסק ובין אם כתחביב- כולנו מרוויחות.

באומנות כמו בתחומים רבים בחיים, יש תחרות אין סופית, סוג של תחושת מצויינות שאף אחת לא רוצה לוותר עליה. זה מובן וטבעי, ועדיין אפשר לחתור להצלחה תוך כדי שאנחנו עוזרות אחת לשנייה לצמוח. זה חלק מהכיף, מהלמידה, מהחוויה. חלק מהיצירה.

---

פשוט מעוררת השראה! נכון?

ספרו לרותם בתגובות מה אתן חושבות על הצעד שעשתה ומי שרוצה לפנות אליה בפרטי– מוזמנת בהחלט!

אם גם את עשית את השינוי שכולן חולמות עליו ואת רוצה להופיע בפינה השבועית- כתבי לנו!